הדודים מאמריקה

לקוראים הנכבדים שוב שלום.

זוהי השעה היומית שבה אני נהיית מלנכולית לצד המקלדת הקרירה והפרחים הנבולים שקיבלתי במתנה מדוכן קטן לכבוד שבת המלכה.

לאחר מחשבות רבות על העבר שלי והעתיד, החלטתי לחלוק אותו, איך לא, עם המין האנושי, הידוע בגדולותיו ובחסרונותיו.

השנה בחג הפסח הצטרפו אלינו הדודים מאמריקה. הם אמרו שהם באים לביקור קצר.
לבי נתמלא שמחה ורינה.
הם הגיעו לבושים כל טוב, מלאים בסיפורים לכל המשפחה והלאה ממנה, עם מזוודות של מתנות יוקרתיות עליהן הקדשות מיניאטוריות, ואיך לא, כמובן, עם מבטא אמריקאי מאולץ שככל הנראה נתפס חזק יותר בלשון מאשר טעם של עריסה ביתית.

סבתא רוזה הייתה שמחה, כ"כ שמחה עד כדי מצב של בכי.
מכל מילה שפרחה לאוויר, סבתא החלה לדמוע בעל כורחה.
אפילו כשחיבקתי אותה לשלום, שוב התחילה לבכות כאילו הרגע נכנסתי במפתן הדלת.
לא הבנתי ממה היא כ"כ מתרגשת, הרי אותי היא מכירה, וגם את הדודים. אז למה לבכות סבתא ?
הדודים מאמריקה המשיכו לספר על הנשים היפות שרכשו לעצמם בעזרת מעט דולרים וחיוך של מיליון דולר, על הילדים המאושרים, על התחביבים שיכולים להתקיים רק בחודש אחד בשנה וחייב שזה יהיה באיים הקריביים אחרת מה הטעם ?

תהיתי לעצמי. איך כולם כאן, באותו המקום, עם אותן השיחות, עם אותם הוויכוחים, עם אותו מבט קודר ומתנצל על עוד יום שעבר ללא הגשמה עצמית, ובקיצור - עם אותה הגישה, חוץ מהם ?
כמנהגי, התחלתי לשאול שאלות. ובפעם הראשונה בחיי קיבלתי את התשובות.
הם סיפרו לי על הכלכלה בארה"ב, איך משקיעים את הכסף שיצמח ויביא תשואות, ואיך אפשר להנות מהחיים ולדאוג למדינת ישראל מרחוק, כי בכל זאת, אתה בוחר איך יראו החיים שלך.
ונראה כאילו הם מאושרים. נראה כי הם שמחים שהם לא חיים את החיים שלנו במדינת ישראל.

שהבנים שלהם לא הולכים לצבא ומקריבים את השנים היפות ביותר לטובת המדינה.
שהבית והמשפחה שלהם לא נמצאים תחת סכנה מתמדת.
שהנשים שלהם לא מפחדות שיום אחד בעלן יקום, ילך, ולא יחזור.

הדודים מאמריקה, ככל הנראה, הגדירו מחדש את הרצונות שלהם, ואת הגבולות ההתחלתיים, ואפשר לומר גם האינסופיים של הרצונות שלהם.
הם החליטו שחיי האזרחים במדינת ישראל הם מיקרוקוסמוס של הממשלה והביטחון שמשליטים טרור באזרחים אפילו יותר מהאויבים הכי גדולים שלנו.
לגבי מה שהזכרתי הרגע, זה הם לא אמרו, זה מה שאני אומרת.

הם לא עסוקים בחיי היומיום שלהם במלחמה אינסופית מול רשויות השלטון, מול הצבא, מול מס ההכנסה, כי הם מרשים לעצמם לפרוח כל אחד במישור שלו, ולאו דווקא כחלק מהקונצנוס.

במדינת ישראל אין דבר כזה אינדיבידואל.
נולדנו לתוך תרבות של מלחמה, זאת המציאות שנכנסנו לתוכה.
ואני כחלק מההתרחשות ומההתהוות רואה כמה אנרגיה ומשאבים המדינה והאנושות כולה משקיעים כדי לנצח במלחמות אינסוף על גבולות, שטחים, דת ולאום.
איך אנחנו, האזרחים הופכים נתינים של הרצונות שלהם, שבלית בררה הופכים להיות רצון הכלל, כי הכלל כבר שכח מהם הדברים האמיתיים בחיים.
 

בחברה הישראלית מקובל כי יסוד ההגדרה של בחור או בחורה איכותיים טמון במקום ממנו הם באו, לפי העין הצרה כמובן.
אם יצאת מתוך הקיבוץ – סימן שיש לך מוסר עבודה !
אם עשית שנת שירות – סימן שיש לך ערכים !
אם עשית צבא, ואפילו יותר ממה שנדרש – אתה מלח הארץ !
וכך הגלגל ממשיך וממשיך עד שהמדינה כבר לא צריכה להשתמש בך יותר לטובת צרכיה.  
וכאן אתה מתחיל, לבד, לנסות בכל הכאוס הזה להבין מהם הצרכים של עצמך.

ואיך אתה יכול לנסות להבין מה טוב באמת ? כשכל החיים אמרו לך בטווח מסויים של הגדרות ומסגרות איך יהיה הכי טוב שתתנהג בשביל המסגרת.

להיות אדם טוב, זה לא להיות בהכרח אדם טוב למדינת ישראל.
כי אם נוציא ממך את המקומות שאליהם שייכת את עצמך, כי יש להם שם יוקרתי, ונוציא את הבית שבו גדלת, ואת המקום שבו למדת, את החברים, ואת כל ההתהוות האינסופית של הדברים שקורים מסביבך והם בעצם לא אתה. מה כבר נשאר ?
בסופו של יום אתה עומד מול החיים, בלי המסגרות המגוננות עם הכותרות המפוצצות.
בלי הצבא שעשית כי זה לא מעניין כבר אף אחד ברגע שזה נגמר.
ושואל מי אתה כבן אדם מול העולם הזה ומה כבר עברת בחייך ?

ואז שוב המבט חזר לדודים מאמריקה. שגדלו בשיכון בדימונה, בבית מטר על מטר, בלי כסף, ועם חלומות גדולים.
ועכשיו הבנתי למה סבתא בוכה.
כי סוף סוף היא רואה מישהו שהוא באמת מאושר במשפחה – בזכות עצמו.
לא בזכות המדינה, לא בזכות החג, לא כי נגמרה המלחמה, ולא כי הורידו את מחירי הדלק.
פשוט מאושר.