סרסורי הדלות בצמתי הרחובות וההזדמנויות.

שורת כלי הרכב נעה בעצלתיים ברחוב צ'רצ'יל בואכה צומת סרסוטה. הרמזור התחלף לאדום, וקבוצת ילדים פשטה על שורת כלי הרכב עם ספוג, מגב ובקבוק מים. קודם שהנהג יכול היה להגיב כבר התיזו מחצית הבקבוק על השמשה הקדמית והחלו ממרקים בהתלהבות את החלון, בתקווה שהנהג יאות להנמיך את השמשה ולזרוק לידם מטבע, רצוי של 25 פסוס, כשליש השקל.

את תשומת לבנו משכה דווקא ילדה בת 12 שנשאה על זרועותיה תינוק קטן וצווחני. נראה שהתינוק מכביד על הילדה אך היא המשיכה לעבור משמשה לשמשה כשהיא נוקשת בידה הקטנה על החלון, מנסה למשוך את תשומת לב הנהגים, המישירים מבטם אל אופק טוב יותר, מעבר לסבל האנושי, כאילו כל הצומת הזה אינו קיים. היא נוקשת בעקשנות, נוגעת בפיה ובבטנה כאומרת – "הב לי מטבע, רעבה אני".

היא מגיעה למכוניתי הנמצאת במקום העשירי בתור, מהלך עשרות מטרים מהצומת. רעייתי פותחת את החלון, וכרגיל לא מצליחה להסתיר את סקרנותה האנתרופולוגית ומתחילה לראיין את הילדה. מה שמך היא שואלת, ומגלה חיש מהר כי הקטנה אינה שולטת בספרדית. מה שמך שואלת רעייתי שוב, הפעם בצרפתית. והילדה עונה "מארי". "מהיכן את?", אנו שואלים, "מהאיטי, הכל נהרס שם ואין לנו שום סיבה להישאר, אז באנו לכאן". "והתינוק?", שואלת רעייתי, "הוא שלך?"

השאלה מחזירה אותי לרגע לשנים עברו. לתקופה בה חייתי בהודו. בצמתים עמדו קבצנים רבים.ילדים, נשים, זקנים ובעיקר נכים. אני זוכר שלא האמנתי אז לאגדות שהילכו בטרקלינים, כאילו בכל משפחה יש רופא אחד, מהנדס אחד וילד אחד ששוברים לו את הידיים או את הרגליים כדי שיוכל להביא כסף רב מפריטה על רגש הרחמים של העוברים והשבים. חשבתי שזו אגדה עד שנתקלתי לפני שבועות אחדים בספרו המצוין של רוהינטון מיסטרי "איזון עדין". בספרו הוא מספר על הקבצנים המקצועיים העובדים עבור הסרסור המגן עליהם, וערכם עולה ככל שמידת נכותם קשה יותר.

נזכרתי בספר, כי הילדה אמרה פתאום, כי בכלל אינה יודעת של מי התינוק הזה שהיא נושאת משעות הבוקר. כי האיש עבורו היא עובדת נותן לה כל בוקר תינוק אחר. כי כך נדבת הבריות גדולה יותר.

שלשלנו לידה מטבע והמשכנו, עד שנעצרנו בצומת הבא. הילדה, כמעט תאומה של זו שפגשנו בצומת משהתחלנו לשאול ולתחקר גם אותה, נבהלה לפתע, הפנתה את גבה והלכה לה לרכב אחר, פחות חקרן משלנו.

ילדה אחרת ניגשה לרכבנו. גם היא דמתה להפליא לקודמותיה. עצרנו וניסינו לדובב אותה.בהתחלה רק המהמה, הושיטה את ידה בעודה מנסה לשמור על שיווי המשקל של הילד הקטן שבזרועותיה. עברנו מספרדית לצרפתית וחוזר חלילה. בסוף, משראתה כי בשתיקה לא תשיג את מבוקשה, נעתרה לפנייתנו וסיפרה ב"דומיניקנית" שוטפת, כי היא פליטה מהאיטי, שביתה נהרס ושאין לה מה לאכול. נתתי לה בקבוק שתייה ומטבע והיא המשיכה בדרכה.

לשנינו היה ברור כי הילדה הזו, לא רק שאיננה האיטיאנית אלא שהיא אף אינה יודעת היכן היא האיטי ומהי שפתה, על אף שהתעקשה לומר כי היא מדברת "האיטיאנית".

מי שקבע אותה בצומת ידע כי בימים אלו, ערך ההאיטיאנים "בבורסת הרחמים" – גבוה.