יש לך סרטן

יש לך סרטן.
איך הייתם מרגישים לו בשורה שכזו הייתה מתגלגלת לפתחכם ביום בהיר אחד?
ואיך נשמע המשך המשפט – "סרטן פולשני במצב מתקדם"?
אני הייתי שם, ואת הבשורה קיבלתי בבוקר חודש אוגוסט חם ולח במיוחד של השנה שעברה.

כשאני נזכרת ברגע שבו יצאתי ממשרדו של הרופא, כמעט עולה על פניי חיוך. יצאתי מקור המזגן המקפיא במשרדו רחב הידיים, הישר אל השמש הקופחת, הלחות והפיח של גוש דן. עמדתי שם, על המדרכה, בינות למכוניות הצופרות, לוטשת מבטים באנשים שממהרים לדרכם ויושבי בתי הקפה המנומנמים, וכל מה שמוחי הצליח להעלות היה – מה אני אמורה לעשות עכשיו? שמישהו ייתן לי דף הנחיות. לי, הטירונית במצבי מחלה וכאב, זו שמעולם אפילו לא ביקרה בסניף קופת החולים, ובפעם האחרונה שחטפה שפעת קלה הייתה בחורף של 2010. 
אבל המעניין היה שגם הבשורה, כמו כל מה שבא בעקבותיה, לרבות ההבנה שאצטרך לעבור ניתוח מסובך, מלווה בסדרת טיפולים כימותרפיים ושלל הקרנות, לא גרמו לי לשקוע בפחדים וחרדות, ובטח שלא לחשוב על מוות. הייתי חדורת משימה לסיים כבר את התקופה הזו, ומלאה ברצון להמשיך לחיות ולהגשים את כל מאוויי וחלומותיי. לכל אורך הדרך הייתי מרוכזת בהחלמה, בלחשוב חיובי, להאמין ולקוות. במובן זה, מעולם לא התאמתי למשוואה המקובלת של חולה סרטן = אדם מדוכא, בודד, סובל וחושב על המוות כל הזמן. 

באותו זמן, לא חשבתי בכלל שמה שאני מרגישה והדרך שלי להתמודד עם המחלה נחשבים לחריגים ולא מקובלים, או אם תרצו – לא פוליטיקלי קורקט. בתקופה הראשונה שבה בישרתי למקורביי על המחלה, מצאתי את עצמי מתמודדת עם חיצי ביקורת ומבטי תמיהה. "את פשוט לא מחוברת", שמעתי הרבה. היו שחשבו שאני מזייפת הרגשה טובה, ואחרים פשוט הסתכלו עליי בחמלה וחשבו שזו דרכי להתמודד עם ה"מכה" שנחתה על ראשי. בהמשך, כשהייתי בעיצומם של הטיפולים, שמעתי משפטים רבים כמו "את ממש לא נראית כמו חולת סרטן", או "את מעמידה פנים". אבל מי שהכיר אותי באמת ידע שלהמשיך להיראות הכי טוב שאני מסוגלת, להיות אופטימיות, לחייך ולחפש נקודות אור בכל מצב הוא חלק מההוויה שלי, ולא העמדת פנים.

ולמרות  זאת, הרגשתי שאני הולכת בניגוד לזרם המקובל, זה שניזון מאינספור הפרסומים הקושרים סרטן לנתיב המהיר למוות, או במקרה הטוב לדיכאון קשה, בדידות ועוד מילים היישר מהסקטור המדכא במילון. ובעצם, איך לא? בשנים האחרונות ניבטים אלינו, מכל עבר, פרסומים שמבהירים לנו ש"סרטן אסור לעבור לבד". בכלל זה, מפרסמים לנו שמדובר במחלה שצריך להילחם בה, לנצח אותה, שהיא תמיד יהיה בחיינו כי לנצח נצעד בדרך ההחלמה. במקרים אחרים, מציעים לנו שירותים חינם שמעלים את השאלה מדוע דווקא חולי סרטן לא צריכים לשלם על טיפול נפשי, קבוצת תמיכה ושאר טיפולים לגוף ולנפש. כל אלה, בליווי סלוגנים נוטפי אימה שלא מותירים מקום לספק: מדובר במכה קשה ואכזרית המזכה את השורד אותה בפרס.  

פעמים רבות הרגשתי שאני צריכה להתנצל על כך שאני מחייכת וחושבת חיובי. במקרים אחרים, חשתי  שאני לא מספקת את הסחורה לחבריי, שציפו ללוות חולת סרטן בוכה וחסרת אונים לטיפולים, ובמקום זה קיבלו אותי, שממשיכה להתנהג, לדבר ולעשות את כל מה שעשיתי גם טרם המחלה.
ולא שלא פחדתי כלל, ולא שלא כאב לי בטיפולים קשים ומייגעים, חשוב לציין. אלא, שלא נתתי לכל אלה להשתלט על זהותי, ולהפוך לזהות השלטת שלי. – חולת סרטן. אז כן, חליתי, אבל באותו זמן הייתי, עשיתי וחוויתי כל כך הרבה דברים נוספים בתחומי חיים רבים ומגוונים.

במבט מפוכח לאחור, אני מאמינה שניצחתי. ולא את הסרטן, אלא את הסטיגמה ואת הדימוי הכפוי ומלא החמלה כלפי חולי סרטן. אני שמחה שסירבתי להיכנע לכך, וזה ההישג שלי. העובדה שלאורך כל הדרך, ובמיוחד מרגע סיום הטיפולים, אני קמה כל בוקר ובוחרת להיות בריאה ולחיות את החיים הכי טובים שאני יכולה, מראה לי שאני יכולה להיות מה שרק אבחר. ואני בוחרת, כל יום מחדש, להיות בריאה.
.