פרסום פרויקט
התחבר עם פייסבוק
התחבר עם LinkedIn
כתבת תדמית על זמרת מתחילה
סער ליבן "עזה - תל אביב"
בהתחלה נכנסים הנגנים מאחורי הוילון השחור שבצד הבמה. האולם חשוך ורק אלומת אור מבליחה ומאירה את הכלים בכל פעם שהוילון נפתח. סער נכנסת אחרונה. אישה קטנה עם עיניים בהירות ויוקדות. האור נדלק על הבמה. המקום באוזןבר קטן אך מלא באנשים. אני מסתכלת על סער ויכולה לומר שהיא לא בת עשרים. גם לא בת שלושים. אני מפליגה במחשבות שלא מזמן נראו לי כוזבות, שהנה אפשר להגשים חלומות גם בגיל ארבעים. אני מרגישה הזדהות ועוצמה.
למופע אני מגיעה במקרה. כי במקרה אני מדברת עם מיכל הופמן שמשחקת איתי כדורסל על הספר שלי שיצא לאור, ומיכל מספרת לי שהיא כותבת שירה ושהיא משתפת פעולה עם יוצרת מאוד מיוחדת ומזמינה אותי למופע של סער ליבן באוזןבר.
סער מברכת בערב טוב ומיד מתחילה לשיר. הקול שלה חם, עמוק ומדויק. במילים אני מרגישה את שריפת הזמן, את ריח הכאב והאבק.
ההופעה כוללת שירים מתוך אלבום שהיא עובדת עליו כבר שנתיים. את רוב הטקסטים כתבה בעצמה, אך יש בו גם טקסט של רוני סומק וגבריאל בלחסן. את הלחנים היא חיברה. לעבודתה שותפים הגיטריסט מאור ויזל, המתופף דני בליך והבסיסט אלעד זהבי וקובי יהב שמלווה ושר איתה כבר שנים. שם האלבום יהיה "עזה - תל אביב" והוא יכלול עשרה שירים.
סער שרה על דגים משוגעים, על מפתחות ומנעולים. המחסור הוא הרגל היא אומרת ואני נכבשת למילים אך גם למנגינות ולקול שלה שאני מרגישה שאני יכולה לשמוע ממנו עוד ועוד ועוד.
אנחנו קובעות להיפגש בשדרות בשעה אחת עשרה ביום ראשון שאחרי. היא נוסעת שעה מביתה שבתלמי יוסף ואני נוסעת שעה מביתי שבבת ים. ככל שמתרחקים מהמרכז יש יותר מרחבים פתוחים ושמיים נקיים.
אנחנו נפגשות ביציאה מהעיר, נוסעות לתחנת דלק קרובה שיש בה בית קפה שקט.
סער מספרת לי שהיא גדלה באשדוד. הוריה התגרשו כאשר הייתה בת שנה. בגיל שש הוצאה מחזקת אימה והועברה למשפחת אומנה בקיבוץ בדרום. "רוב חיי הייתי עסוקה בהישרדות", היא אומרת לי, "אני מספרת בשירים את עצמי דרך עצמי, וזה קשה".
סער שירתה בצבא וחזרה לקיבוץ לזמן קצר. אחר כך עברה לתל אביב לתקופה של עשר שנים. בשנים האחרונות היא מתגוררת בתלמי יוסף שבנגב המערבי, נשואה ליוני ואמא ללירי בת הארבע וחצי.
"מוזיקה היא לא רק דרך חיים בשבילי, היא ריפוי הכאב שהחיים זימנו על פתחי" אומרת סער.
את ראשית דרכה המוזיקלית היא מסמנת בגיל 12. "בגיל הזה עברתי סוג של גיהינום" היא מספרת ולא מספרת "הייתי סגורה באיזה מקום. אבא שלי נהג לבוא לבקר אותי. באחת הפעמים הוא הביא איתו גיטרה, ישבנו מתחת לעץ והוא ניגן ושר לי. באותו רגע ידעתי שיש לי סיכוי להינצל מהקשיים שחוויתי. העצב והכעס הם המניע הגדול ביותר ליצירה שלי, אולי פעם אכתוב ספר על כל מה שהיה. הייתי רוצה לחשוב שהמילים והטקסטים יגעו באנשים במקומות עמוקים". סער מדברת בהתרגשות, עיניה מוצפות וגם עיני, "זה לא אלבום מחאה, גם לא נקמה או התחשבנות, אלה החיים שלי. וזה סיפור סיפור" היא אומרת.
אני חושבת על הכוחות שאספה בתוכה כשעמדה בהופעה על הבמה גלויה, וסער כמו קוראת את מחשבותיי אומרת "אני לא יודעת כל כך איך להיחשף, והאלבום הזה חושף. לכתוב שיר זה להתוודות זה לכתוב את האמת שלך, ואז השיר הופך לנחלת הכלל. ואנשים שואלים אותי אם הכל בסדר. אני לא תמיד יכולה לספר, לא מצליחה לקבוע את הגבול שלא אספק מציצנות צהובה".
סער שייכת לז'אנר של "מספרי סיפורים"-Singer-SongWriter. זמרת שיוצרת את השירים שלה ושרה אותם. סער חושבת שבנוף של המוזיקה הישראלית כמעט ואין נשים- זמרות- שמצליחות לספר סיפור- "זה מתקשר אצלנו למשהו מאוד גברי" היא אומרת.
"אני מקשיבה כל הזמן לדברים חדשים, אבל תמיד בסוף אני חוזרת לבסיס, לאונרד כהן, ג'ניס ג'ופלין, דילן, ג'וני קאש, ועמיר לב. אני גם מאוד אוהבת שירה כתובה, ריימונד קארבר, בוקובסקי, פנחס שדה, גבריאל בלחסן זכרו לברכה". לסער היה קשר מיוחד עם גבריאל "גבריאל ואני היינו מאוד קרובים, טקסט שלו 'בובת חייל' יצא כסינגל שני מתוך האלבום".
יש לי הרבה שאלות אבל אני חסרת סבלנות ושואלת את מה שבוער על הלשון.
למה רק עכשיו?
"האלבום שלי "עזה תל אביב"- הוא אלבום של דרך. של הצפה וטיפול ובעיקר של השלמה עם מצבי קיצון, ועם קוטביות. אסופת שירים אישיים מאוד שהצטברו אצלי לא מעט שנים. שירים שחושפים ומאירים צלקות. רציתי להביא לידי ביטוי יצירה אישית ולירית. אני מלחינה וכותבת מתוך תמהיל של רגשות ומצבים, ולרוב התכנים נושאים אופי אינטימי וחשוף".
סער רואה בגיל יתרון. יתרון שמרחק הזמן מקנה לריפוי והבשלה, היא גם יודעת שלפני כן זה לא היה יכול לקרות. אני חושבת שהאומנות היא הרבה פעמים גאולה.
"עזה – תל אביב" זה גם המסלול הקבוע שסער עושה כל שבוע. כל סיפור חייה נמצא על הדרך הזאת. אולי על שוליה. על הפער, בין העיר הסואנת למדבר השומם, בין היש לאין, בין החיים למוות.
"המעבר לפריפריה, למדבר השקט והריק, מאפשרים מרחב יצירה אדיר" אומרת סער, "ההשראה נמצאת, רק צריך לצאת לדרך כדי לפגוש אותה. כשגרתי בת"א לא הצלחתי ליצור, הראש שלי היה מלא רעש. לא יכולתי לשמוע את עצמי מספיק טוב".
"התנועה מתל אביב לתלמי יוסף גורמת לי לחשוב, לכתוב. השינוי מכאן לשם יוצר בעירה. יש גם הרבה קושי בלחיות רחוק מהמקום שבו הכל לכאורה קורה, אבל אני משתדלת להפוך את זה ליתרון. באחד השירים שלי יש משפט שאומר "המחסור הוא הרגל" אבל דרך מחסור אפשר גם לראות את מה שיש".
איך היתה העבודה על האלבום, מה הקשיים שניתקלת בהם בדרך?
"חיפשתי מפיק שיעשה איתי את הדרך, זה כמו בליינד- דייט. קודם נפגשים- אחרי זה מכירים. מפיק מוזיקלי טוב - צריך להכיר אותי, להרגיש אותי, להבין ממה אני עשויה. חיפשתי רחוק, ופתאום גיליתי מתחת לאף, שאחד החברים שלי, שאיתו אני מנגנת ויוצרת כבר שנים, הוא התשובה. מוזיקאי מצוין ואיש מוכשר- קובי יהב. אנחנו הולכים דרך של שנים ביחד".
"גם האלבום כמוני עבר דרך, השירים ברובם נשמעו פעם קצת אחרת ממה שהם נשמעים היום. ישנם שירים שלא נכנסו לאלבום כי עבר זמן מאז שנכתבו, ופתאום הם כבר לא מתאימים למי שאני עכשיו".
"לגבי הקשיים, הקושי הכלכלי הוא עצום. אמנם קיבלתי מעט עזרה מאקו"ם- שנתנו לי מענק של קרן עידוד היצירה להפקת אלבום בשנה שעברה, אבל זה ממש לא הסכום שעולה להפיק אלבום על כל מה שמשתמע מכך: עלויות של הפקה. טלפונים הופעות יח"צ. הפצת סינגלים, עלויות של דלק, זמן נסיעה וכו'. הכל אני עושה לבד. לשמחתי נתקלתי בכמה אנשים טובים בדרך, שחברו ותמכו, ושמו מכישרונם ומליבם. אך יחד עם זאת זה פרויקט מסובך ולכן חשובה מסירות, הקשבה לקול הפנימי, אמונה, והרבה סבלנות".
מה את מאחלת לעצמך?
"אני מאחלת לעצמי להמשיך ליצור עם מינימום פשרות, אבל למצוא גם דרך להתפרנס מזה, למצוא ולגלות את עצמי מחדש כל פעם, לא למחזר ולהיתקע, כי אם מחכים יותר מדיי זמן, היצירה פתאום מרגישה שייכת לעבר, ומאבדת מהרלוונטיות שלה, אז פשוט להתקדם לדבר הבא, להצליח לרגש אנשים בשירים שלי. להמשיך להופיע, ולהקליט בקרוב גם את האלבום הבא שהולך להיות שונה. הפעם באנגלית- לקהל יעד מחו"ל".
כבר יותר משלוש שעות עוברות. לא הכל נרשם. גם לא בין השורות. אני מאחלת לסער הצלחה ויוצאת שוב למרחבים שמזדחלים אל הנוף העירוני, המחשבות מתרוצצות מנסות למלא את המקומות החסרים.
1980
מילים ולחן: סער ליבן
סבתא היתה מבריקה את כלי הנחושת, בשני חצאים צהובים צהובים של לימון
ובלילה הייתי חומקת אליה בחושך, היא תמיד נרדמה בישיבה לבד בסלון
רחוב הראשונים, דירה יד שניה, חברת עמיגור, חוזה לשנה, במטבח הקטן סירים על סירים,
הייתי נעלמת כשבאו השכנים, נכנסת למיטה עם נעליים ובגדים, עושה את עצמי ישנה, בסוף גם נרדמת, חולמת
לילה לילה באה במגפי בוקרים, לילה לילה באה לנשק את הראשים, לילה לא נרדמת ישנה עם
הבגדים שאהיה מוכנה אם תבואי..
ריח של שיבא ונענע התפשט עם הבוקר, וסבא היה חוזר מהים עם דגים,
אף אחד לא שלח אותי לבית ספר, אז הייתי הולכת ל "ז'ק- מלך הממתקים"
בוקר אחד פתאום נכנסה איזו גברת, וסבתא עמדה בפינה וסידרה לי בגדים בתוך תיק
ראיתי איך שהיא מכניסה גם את כלי הנחושת, ושקית אדומה מקטיפה מלאה בשקדים
ישבנו בשקט בתוך המונית, לא עצרנו בדרך גם לא כשבכית, בשער הצהוב חיכו שלושה אנשים וכלב
נישקת לי את הראש, הסתובבת והלכת, נכנסת למונית ואני אחרייך, רצה מהר ורואה איך את מתרחקת...
בבית הילדים נתנו לי פיג'מה עם הדפס של סוסים, את כלי הנחושת מעולם לא ראיתי, גם לא את שקית השקדים
נכנסת למיטה לא שלי, לא מורידה את הבגדים, שוב עושה את עצמי ישנה, שוב בסוף נרדמת, חולמת
איך לילה לילה באה במגפי בוקרים, לילה לילה באה לנשק את הראשים, לילה לא נרדמת ישנה עם הבגדים
שאהיה מוכנה...
אם תבואי.... במגפי בוקרים, אם תבואי... לנשק את הראשים, ...לילה לא נרדמת ישנה עם הבגדים
שאהיה מוכנה... כשתבואי
עזה תל אביב-
מילים ולחן: סער ליבן
אולי תיקח אותי מכאן, לשום מקום מוכר
מחפשת חנייה הכי קרוב לים
פעם בשבוע בעיר הכי חמה
משוטטת ברחובות עד קצה הנשימה
יש איזו מסיבה על איזה גג בעיר
הם מזמינים אותי לבוא איתם, עולה על כביש מהיר
והטלפון שלי לא מפסיק לצלצל
הילדה עם חום, אולי כדאי שתחזרי, הוא אומר
ועזה נראית מרחוק כמו תל אביב, תמיד בסוף הנסיעה אני בוכה דמעות של נגב מערבי,
מרחוק, מישהו כבר פותח את השער, זוג אופניים אדומים שנשכחו על המדרכה,
מחזירים לי את האוויר -הכי חשוב זה משפחה
אולי תזמין לנו מלון, תראה לי משהו אחר
שיחות ריקות לתוך הלילה, חושבת אם להישאר
פעם בשבוע בעיר הכי קרה
נסיעות לסידורים, נשארת בדירה
בדרך חזרה הגוף שלי בוער
עוצרת לתדלק, תמיד בסוף חסר
והכביש הזה ארוך, אף פעם לא נגמר
גורדי שחקים וחלומות, הופכים לחול מדבר
ועזה נראית מרחוק כמו תל אביב, תמיד בסוף הנסיעה אני בוכה דמעות של נגב מערבי,
מרחוק, מישהו כבר פותח את השער, זוג אופניים אדומים שנשכחו על המדרכה,
מחזירים לי את האוויר -הכי חשוב זה משפחה
ועזה נראית מרחוק כמו תל אביב
תירס חם
מילים ולחן: סער ליבן
הם נפגשים היום בדשא הגדול, כמו בכל שנה בחג השבועות
הילדים של כולם משחקים בחול, כמו שהיינו פעם רצים בין הכיתות
אף אחד כבר לא שותה בצהריים, אז מוזגים תירוש לכוסות הקטנות שבמגש
כולם מכירים את כולם, שואלים מה נשמע, אבל אף אחד לא מעז לשאול אותך ממש
ילדות מהר בורחת בין האצבעות, מישהו זורק, "איזה חום היום"
ויש כאן דוכנים הוא אומר, "בואו נלך לאכול", איזה תירס חם, בים, בם, בם.
פתאום דנה באה משנה נושא, היא מספרת להם על אורי ועל ים
היא לא אומרת למה אבל אתה רואה, איך העצב בעיניים הולך ונעלם
לאף אחד כבר אין "עיניים גדולות" אז לוקחים צלחת קטנה, קצת מכל דבר
כולם מחייכים לכולם, שואלים מה המצב, זכרונות ילדות זה מה שנשאר
ילדות מהר בורחת בין האצבעות, מישהו זורק, "איזה חום היום"
ויש כאן דוכנים הוא אומר, "בואו נלך לאכול", איזה תירס חם, בים, בם, בם.
יוצאים אל השדות, טרקטור ירוק ועגלה, לוקח את כולם לראות את החיטה הכהה
והלב נזכר הולך ומתרחב, מזל שמשקפי השמש מסתירים את השקיעה
ילדות מהר בורחת בין האצבעות, מישהו זורק, "איזה חום היום"
ויש כאן דוכנים הוא אומר, "בואו נלך לאכול", איזה תירס חם, בים, בם, בם.